סיפור חייו


אלון נולד ב-23.7.1985. בקיבוץ חניתה לאמו אלישבע ולאביו דני, אח צעיר לתמיר, עמית, נעם, אסי ונדב. עוד בטרם מלאו לו ארבע, הקסים את סביבתו ביופיו ובחיוכו עם גומות החן. כפעוט הרבה לצחוק ולהתנועע. שנות חייו הראשונות עברו עליו בקיבוץ חניתה, שם גם למד בכיתות א' ו-ב'. החברה הקיבוצית הקטנה שימשה עבורו כחממה מקבלת, תומכת ואוהבת.

כשהיה אלון בכיתה ג' עזבנו אנו, משפחתו של אלון, את הקיבוץ ועברנו לעתלית. המעבר לא היה קל עבורו והוא נאלץ להתמודד עם שפה ותרבות שונים. למרות זאת שמר על אישיותו העצמאית והייחודית והצליח להסתגל לחברה המשתנה. עד כיתה ו' למד בבית-הספר היסודי "ממלכתי עתלית" ובהגיעו לחטיבת-הביניים עבר ללמוד בבית-הספר לאמנויות "רעות" שבחיפה. הכישרון והיצירתיות שניחן בהם החלו לפעפע בהצגות התאטרון שבהן השתתף, בסרטים שלקח בהם חלק ובהומור הייחודי שביטא. בה בעת, החל להתעמק בעולם המחשבים ונשבה בקסמיו. שעות על גבי שעות היה יושב ספון בחדרו, עסוק במשחקי מחשב אינטראקטיביים, בבניית אתרי אינטרנט ובעריכת סרטים. בזמן הרב ששהה בחדרו, כאילו עשה בישול איטי ועמוק לנפש שלו לפני המשך פריחת ניצניו אל העולם.

אלון בחר להמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון המקיף "ליאו בק" שבחיפה, לשם הלך בעקבות אחיו נדב ושם למד במגמות תאטרון ומחשבים. אף כי נדב היה מוכר ואהוב עד מאוד בין כותלי בית-הספר, אלון הקפיד לשמור על מאפייניו הייחודיים וזכה בהכרה בזכות עצמו. אלון רקד בקבוצת "קפוארה" , והפליא בשליטתו בגוף, טיפח אוסף מוזיקלי גדול ביותר ואף השתתף בקורס מתקלטים, ניגן במפוחית, הרבה לקרוא – אהב במיוחד את ספריו של דאגלאס אדמס והזדהה עם סיפוריו של הרמן הסה.

בסיום לימודיו יצא אלון לשנת שירות במנוף, כפר לנוער במצוקה. אלון ניהל את ענף פינת החי והכלבייה. הוא למד להכיר ביכולותיו לתת ולהעניק לאחרים, והדבר חיזק מאוד את ביטחונו העצמי.

לקראת גיוסו השקיעה אמו של אלון מאמצים ניכרים בניסיון לשבצו ביחידת מודיעין או מחשבים, מתוך דאגה שייסחף ברוח הקרבית ששרתה במשפחה. בינתיים נדחה גיוסו, ואלון טס לעבוד בחוץ-לארץ עם אחיו נעם, ששהה מעבר לים זה שנים אחדות; נעם נחשף שם לאישיותו המיוחדת של אחיו הצעיר והיה מוקסם מהחריצות, מהחן, מההומור, מהעדינות ומהאנושיות שגילה בו. עם שובו לארץ, הבחנו ביופי וביצירתיות המתעצמים אצל אלון.

אלון בלט בחכמתו, במקוריותו ובזיכרון מצוין שאפשר לו ללמוד תחומים רבים. הוא גילה עניין רב בעולם הצילום, מצא את עצמו יותר ויותר רווה נחת משהותו בים ובטבע ונהנה לשבת על החוף תוך ניגון במפוחית. בשנת חייו האחרונה הרחיב את תחומי התעניינותו לנושאים כגון אפיית לחם, שיט קיאקים, לימוד שפות – תחום שתכנן עוד להרחיב – וכן משחקי פריסבי, גלישה על סקייטבורד, ריקוד בסגנונות שונים כ"ברייקדאנס" ועוד. לאחר מותו גילתה המשפחה, להפתעתה, כי אלון שלח ידו בכתיבה. בכתביו ביטא באופן כן ואמיץ את חוויותיו, רגשותיו וקשייו, את כמיהתו לאהבה ואת יחסו לגורל, לחיים ולמוות. שיריו מעידים על כושר ביטוי ייחודי ומלא רגש, כפי שמצטייר מהשיר הבא: "את הטמון בי, לא תוכלי לדעת / ובחבוי בי, לא תוכלי לגעת / לגעת, לדעת, לאן? / לנגוע, לדמוע, כולן // גם אם נהיה / לנצח ביחד / לא תוכלי להדביק את הפאזל / וגם אם נחיה / לנצח בפחד / לא תוכלי להדביק את הפאזל // את הנסתר לא אוכל להסביר / ומה שנעשה, לא אוכל להחזיר / לגעת, לדעת, מתי? / ומה אם אומר: נו די".

הרשימה האחרונה שכתב אלון ביומנו: "אתמול התחשק לי לכתוב. הרגשתי שמשהו לא בסדר וממש התחשק לי לכתוב את זה... 'משהו לא בסדר', לא יודע מה... אז כנראה שסרטן אין לי, לא שלרגע באמת חשבתי שיש, אבל דמיינתי את עצמי כשמספרים לי שיש לי סרטן. לא התרגשתי במיוחד, דווקא הייתי די שלו. לא ממש הטריד אותי כל העסק. מבחינתי גם לא הייתי הולך לבדיקות. מה שצריך להיות, יהיה, ובגדול גם יהיה בסדר. בסופו של דבר, גם אם העולם כולו יחלה בשפעת העופות ותהיה מלחמת עולם שלישית, בסופו של דבר יבוא משהו אחר ויהיה בסדר. לא צריך לדאוג. אנחנו לא ראשונים פה, ולא אחרונים. יהיה בסדר. נתראה בקרוב".

בסוף חודש יולי 2005 התגייס אלון לצה"ל ושובץ בחיל הרפואה. לאחר הטירונות יצא לקורס חובשים וסיים אותו בהצטיינות; הוא החל להתעניין בעולם הרפואה ואף שקל ללמוד פיזיותרפיה. אלון התקבל ליחידה סודית – "ענף רפואת אב"כ" – ושמר על חשאיות רבה בכל הקשור בעיסוקו הצבאי. בדרכו השקטה המשיך לנהל את חייו וארגן לעצמו מגורים ברחובות עם אחיו האהוב נדב. באחד ממכתביו לנטלי ידידת הנפש שלו כתב: "כל הזמן אני מדקלם וחושב וחושב, אני מפחד שהדברים שאני רוצה לספר לך יברחו לי. וזה מה שקורה בדרך כלל. ... בכל מקרה, אני כותב עכשיו כיוון שיש בי פחד שאשכח לספר לך כל מיני דברים או כל מיני פרטים קטנים ולא חשובים, כי זה חשוב לי, את חשובה לי. ... כל הזמן אני חושב שהייתי רוצה שתהיי אתי. שתהיי גאה בי. שתלמדי עליי קצת את הדברים שלא תמיד הצלחתי לספר לך...".


את אלון איבדנו ב-12.6.2006 בתאונת רכבת שאירעה בצומת בית יהושע. התאונה אירעה בעת שהרכבת התנגשה בטנדר אשר חצה את הפסים והתהפכה. חמישה בני אדם נהרגו בתאונה ושמונים ושמונה נפצעו. אלון היה בן עשרים ואחת.