כתבו על אלון

דברי עמית בעת ההלוויה    אלון שלי / נועם שורק   
דברי אסי ביום השִבעה    דקויות / אסי שורק   
מכתב לאלון מאסי במלאת שנה למותו    יום השנה - נטלי מיכלין   
געגוע - אימא    דברי אסי ביום השנה השלישי   
מכתב מאמא - יום השנה הרביעי    אלון - יקר שלי / אמא   
שיר שנוצר בין דברים שמתחרשים בזמן חיים     מכתב לאלון / אמא   
שבע שנים למותו של אלון/ אורן     



דברים על הקבר בעת ההלוויה – המשפחה

אלוני בנינו ואחינו הצעיר

אנו לא מאמינים, לא קולטים , לא מעכלים ומקבלים את המעמד הזה. אלוני הער אותנו מחלום הבלהות הזה. נלקחת מאיתנו ואתה ניצן שרק החל להיפתח ולהקרין מהאור שלך על העולם.

נולדת, אח-בן האחרון למשפחתנו.

כבר בהיותך ילד צעיר כשעוד לא מלאו לך 4 שנים, הפלאת את סביבתך ביופי, בחיוך עם גומות החן ובעליזות שלך. אנו זוכרים אותך צוחק, מתנועע, ערני מאוד ומגיב אל העולם.
את שנותיך הראשונות עד כיתה ב' עשית בקיבוץ חניתה. צעירי חניתה היוו עבורך עד ימים אלו סביבה חברתית חמה, מקבלת ואוהבת. חלק מבנות הקיבוץ החזיקו את התאהבותן בך עד היום ולא הספיקו לבדוק אם זה הדדי.

העזיבה של הקיבוץ בתור ילד צעיר לא הייתה קלה עבורך. עברת מחברה קטנה וקיבוצית אל הג'ונגל העירוני של עתלית. השפה והתרבות היו אחרות, אך ידעת אז להיות מה שאתה, להסתגל לחברה המשתנה ועם זאת לשמור על עצמך ועל ייחודך.

בכיתה ז' עברת ללמוד בבית הספר לאומנויות "רעות". הכישרון והיצירתיות שלך החלו לפעפע בהצגות התיאטרון ובהומור הייחודי שהקרנת על הסביבה. במקביל התחלת להתעמק בעולם המחשבים. שעות על גבי שעות ישבת ספון בחדריך מול המחשב. דאגנו לך, רצינו שתהיה כמו כל האחים: פעיל חברתי או מדריך. אבל אתה בשלך, לקחת את הקצב , כאילו עשית בישול איטי ועמוק לנפש שלך לפני המשך פריחת ניצניך אל העולם. ואכן יצאת ובגדול – התחלת ללמוד ולהפליא בשליטתך בגוף באימוני הקפוארה, לנגן במפוחית, להכיר, להיות רגיש ולהתרגש מעולם המוסיקה, להפליא בשליטתך בכדור במשחקי הכדורגל, לקרוא ספרות ואף לכתוב יומן.
נהגנו לכנות אותך ואת נדב כ"שני הגמדים" במשפחה. נדב היווה עבורך האח הקרוב ביותר, והלכת בעקבותיו ללמוד גם בבי"ס ליאו-בק. על-אף שנדב היה מוכר ואהוב עד מאוד בין כותלי בית הספר, ידעת להיות לא "אח של", אלא אלון בעל מאפיינים ייחודיים משלו.
משום שעות המחשב הרבות שצברת, ספון בחדרך, וניסיונותינו הכושלים לשדל אותך לרדת לאכול איתנו או לצאת מהבית, חששנו שתתקשה למצוא את דרכך בעולם שאחרי הלימודים בביה"ס.

אבל אלוני , טעינו ובגדול, ושוב הוכחת שיש לך את הדרך שלך:

בשנת השירות במנוף, כפר לנוער במצוקה, ידעת להנהיג, את ענף פינת החי והכלבייה, ולהיות אהוב על החניכים ועל הצוות כולו. למדת שיש בך את היכולת לתת ולהעניק לאחרים, דבר שחיזק רבות את ביטחונך העצמי.

אלוני, היית תקוותה של אמא לבן הראשון במשפחה שלא יסחף אחרי זרם הקרביות במשפחה, ולא יסכן את עצמו. היא השקיעה רבות בשיבוצך ביחידות מודיעין ומחשבים. אתה לא התרגשת ונתת למים לזרום בקצב שלך.

גיוסך נדחה, וטסת בינתיים לחו"ל לעבוד עם נועם. נעם ששהה כמה שנים בחו"ל זכה להיחשף לאישיותך המיוחדת ולהיות מוקסם מהחריצות, מהחן, מההומור, מהעדינות ומהאדם שבך.
כששבת ראינו את היופי, היצירתיות, והכישרונות שלך מתעצמים עוד יותר, בהתעמקות שלך בעולם הצילום, בהתמקצעות באפיית הלחם, בבניית אתרים במחשב ובעריכות מופלאות של סרטים.

מצאת עצמך יותר ויותר רווה נחת משהותך בים ובטבע. שייטת בקיאקים ונהנית מישיבה על החוף תוך ניגון במפוחית.
התגייסת לקורס חובשים אותו סיימת בהצטיינות, התחלת להתעניין בעולם הרפואה ואף שקלת ללמוד פיזיותרפיה. התקבלת ליחידה סודית, שלא סיפרת עליה רבות, התחלת לארגן לעצמך דירה ברחובות עם נדב ושוב הכל בדרך ובקצב שלך.

שלשום רצית להגיע הביתה לפגוש את נטלי, ושוב ללכת לים לשוט בקיאקים.

מציאות ומוות אכזריים לקחו אותך, הכאב והצריבה בלב חדים עד לאין שיעור. אנחנו כל-כך אוהבים אותך, רוצים לחבק ולגונן עליך מהעולם, אך הפעם לא הצלחנו.

בתאונת הרכבת פריחת ניצנך נגדעה באיבה. העולם הזה הפסיד את היופי המדהים והכישרונות הכל-כך רבים שלך. אתה כל כך תחסר לנו ונותר לנו לקוות, שמלאכי השמיים ידעו להכיר במלאך הקסום שהצטרף אליהם.



אלון, אל תנוח על משכבך,
המשך לפרוח ולזרוח,
כי ככה אתה בליבנו תמיד.


אוהבים,
המשפחה, אבא, אמא, תמיר, עמית, נועם, אסי ונדב.



דברי עמית בעת ההלוויה

אלון

לטעמי, השם אלון, לא התאים לך.
אמנם היית מופנם כמוהו, אך דק ועדין ממנו. בכלל לא עץ.
אני חושב שהיית ציפור, אולי דרור, אני יודע?
והנה עפת לנו.
וכאן פתאום אין תכניות, בוטלו פגישות, והזמן לרגע עצר.
ולך? אלון, לך הזמן עצר לתמיד.
זה לא נתפס, אין מקום שיכול להכיל כזה כאב.
ושאלות ושאלות ושאלות: אל מי אני מדבר? איפה אתה? איפה אתה?
הנה רגע נכון להיות בחיק אלוהים, אך עם כזה גורל איך נאמין?
אהבתי אותך בכל מאודי ובכל עוזי ודבר לא ינחמני.
אתה היית ניצן שרק החל להיפתח, היית כל כך מוכשר ושנון. היית כל כך יפה ואדיב. היית מלא עדיין בסודות ובדברים שעוד נכונו לנו ולא הספקנו לעשות, לדבר, לשיר ולהשתטות ולחיות.
ועכשיו אני רוצה להיפרד ממך ולא מצליח.




אלון שלי / נועם שורק

רוצה בך לגעת
ועדיין לא יכול,
הכאב מבעבע מבעד להכל,
לנסות ולהכיל את הים, ואת המלח,
את הריח, את החול,
את הרוח הנושבת, את הרוח החיה
את הרוח הסוחפת, את הרוח שבך,
שמזכירה לי ללא הרף
חסרונך, את יישותך,
מצליפה ומלטפת,
לה חיים משל עצמה,
רוצה קצת להכיל
פחות תשובות, יותר לשאול
מנסה בכל כוחי
מנסה ולא יכול



דברי אסי ביום השִבעה

אלוני,
מעט יותר משבוע עבר מאז התאונה. עברו עלינו שבעה ימים מתישים, כואבים ומדהימים. בזכותך כל אחד מאיתנו ראה את חייו עוברים לפניו ופגש את המעגלים המגוונים הקיימים בחייו, כמו קיבצו את כל האהבה שפזורה בארץ וריכזו אותה אלינו , אל גג הבית בו חגגנו יחד רק לפני 3 שבועות את יום ההולדת לאמא. האהבה הזו הגיעה כדי שיהיה לנו את הכוחות להיות עם הכאב הנורא שדוקר בלבינו. במהלך השבוע דרך הכאב הזה נגענו בעצמנו ואחד בשני כמו שלא נגענו מעולם.

אני יודע שהחוסר הגדול והגעגוע אליך רק ילכו ויתעצמו , אך כבר השבוע למרות אלפי האנשים שהיו בבית חסרונך כבר מורגש היטב.

לפני 3 שבועות במוצאי השבת הלכנו כולנו אל הים, אל מפרצון הצדפים, הים היה רגוע ושליו, מגוון אדיר של חיות בצבץ אלינו.כמו הים צעק מתוכו "חיים", אך היה שם גם מוות בדמותו של דיונון שנתפס על ידי דייגים. לפני שעזבנו את המקום נשארת עם תני ואיתי – עצמת עיניים, הרפת , הרשתי לנו להוביל אותך ולהשכיב אותך על הארץ, להתחבר לאמא אדמה ולהניח עליך צדפות, השמש כבר שקעה , יתושים החלו לעקוץ אותנו , אמרתי לך לפקוח עיניים והתחלנו לחזור. שבתי מהים בלב כבד ולא הבנתי מדוע.

השבוע הגעתי אל אותו מפרצון- הים היה סוער ומתנועע, בשונית לא היו חיים כלל. התיישבתי ומעין שזכר את הנוכחות שלך איתו מהפעם האחרונה, ניגש אלי והניח לי ביד קליפת גופו של סרטן מת. הים המשיך לגעוש וכמו זעק אלי לא רק מוות אלא גם תנועה, שינוי, כאב, זרימה, שמחה ומחזוריות. מאחורי החלה להישמע מוזיקה, גופי החל להתנועע ולהיזכר בבקשתך מלפני 3 שבועות לרקוד עמך את ריקוד הקונטקט. רקדתי איתך . שבתי מהחוף רוקד ושמח יחד איתך במותך בחייך, בחייך ובמותך.

המילים שהופיעו על צג הנייד שלך למחרת היו "יהיה בסדר". אלוני אני עד היום לא אהבתי את הביטוי הזה , אבל אני רוצה כאן ליד קברך הטרי כל כך לאמץ זאת לחבק חזק את המשפחה שלי , לחוש את האהבה שקיימת ולהרגיש כפי שרמזת במכתבך האחרון ביומנך שאנו מעגל בתוך עוד מעגל בתוך עוד מעגל שאין סוף ואין לו התחלה.



דקויות / אסי שורק

הרוח שלחשה לי את שתיקת דמך
פסחה על מסילות היום שבו רגעת

ונשאה את תמונת ידך שויתרה והונחה
בין המשברים של עלומיך
אל הדהוד כבד לתוך הלב – חד, מדויק, מפלח
וכמו טרפו את הרכות שדרשתי מליבך
לגעת בכאב, באושר , ביפה שנבע ממבטך

ומה עכשיו אל האל ואל אלה
אל אלו אללי, אל אלון אחי אתה לא אל לא אגדה

בשר ודם היית, ועודך נשמה?
יכול אני פתאום לבכות , לצחוק לרקוד
זה אתה שם , אני איתך?

דמעה עוד משגשגת ורוחשת לכמיהה
לחוש אותך עכשיו כואב צוחק ומאושר
בתוך עצמי בתוכך

והרי זה נצח שקולך לא ישמע
ותחושת גופך התפוגגה ולא תשוב
ועל כן אתה בתור מבחין בדקויות
עשה סימן, תן לי אות
הריני כאן מקשיב אקשיב לעד אל התחושות






מכתב לאלון מאסי במלאת שנה למותו

אלון, עברה שנה, קשה לי למצוא מילים. מאז מותך התמלא הבית בויכוחים ובספרים בנוגע לסופיות או אי סופיות של החיים. איני יודע דבר בוודאות אך מרגיש טבעי לפנות אליך ולהאמין שבמשהו גם אתה נוכח עמנו כאן עכשיו.
בשעות אלו לפני שנה התכנסנו בבית חרדים לגורלך, אחר כך את זעקות הכאב של אמא כשאני אוחז בכח בראשה ואת מבט חסר האונים של אבא לא אשכח לעולם.
בימים האחרונים אני חש שבאמת עזבת. זה קצת מבהיל אותי ועקצוצים של תחושות אשם מורגשות בגבי, בעיקר מסכנת התקהות הזיכרונות.
הבוקר חזרתי אל אותה נקודה בנהרייה, עיר ילדותי, בה נועם אמר לי בשיחה לנייד להיות מוכן לגרוע מכל. ישבתי על הדשא ובכיתי והבנתי שנבקעה אשליית החסינות של משפחתי. אז לפני שנה נסעתי ברכבת אל נהרייה, היום לקחתי רכבת הפוכה לדרום כאילו מנסה לסגור מעגל, שלפחות ברמה הפיזית הגשמית לא ייסגר לעולם.
הידיעה על מותך הובילה לשוק גדול שבמהרה הפך למסע אל מסדרונות נפשך. הקריאה בכתביך הפתיעה וחשפה עולם פנימי עשיר ששואל , כואב, חוקר ואוהב, עולם שהיה קצת חסום בפני לפני כן.
המוות שלך תפס אותי בדיוק בשבוע האחרון של לימודי בתל אביב. הפעם האחרונה שביקרת אותי שם זכורה לי היטב. החבאתי עבורך מפתח מחוץ לבית, אך שכחתי להודיע לך היכן הנחתי אותו. כשסיימתי את יום העבודה גיליתי 11 שיחות שלא נענו על מסך הנייד שלי, כל השיחות היו ממך. התקשרתי נבוך אליך ואתה בנינוחות אמרת לי שאתה ממתין חצי שעה מחוץ לבית, בקולך לא הרגשתי שום כעס. באותו לילה הצעתי לך לישון על מיטתי ושאני אישן על הרצפה, קיוויתי קצת שתסרב אך אתה ענית "טוב" ונפלת לתנומה.
לאחר מותך מצאתי עצמי מתמקם בחדרך, ישן על מיטתך, מנסה בכך לגעת, במשהו, במה שאיננו עוד. הפעם האחרונה שבה גרתי בבית לפני כחמש שנים, אתה ואני היינו האחים היחידים בבית. יתכן שגם לזה רציתי לחזור. המחשב שלך, בשנה האחרונה, התגלה כפתח נוסף לעולמך. עברתי כבר כמעט על כל קבצי המוזיקה שלך , על כמעט כל סרטי הוידאו , ההזויים יותר וההזויים פחות שעשית ועל השירים שכתבת. השתדלתי לא יותר מדי לגעת ולהזיז את הדברים שלך.
אחרי ששיניתי את סידור החדר, חלמתי שאתה מגיע ובלי מילים אתה מבטא חוסר שביעות רצון מסידור החדר החדש, אך לא ממש התלוננת – יותר בחנת את המצב במבט המתבונן המיוחד שלך.
אלון, לעיתים אני עדין שואל את עצמי מתי תגיע, ותגיד לנו "שזו הייתה מתיחה טובה אה?" ותזרוק לאוויר שתי מילים באנגלית שלא אבין שיסבירו את התעלול שעשית, נעלמת לשנה אך הנה חזרת, ו"איזה קטעים ששתלתם עץ בשבילי" ותאמר זאת עם החיוך המיוחד שלך היוצר מאמץ עדין בשרירי הלחיים.
אתה בטח מגחך על הניסיונות העילגים שלנו לתקן את האינטרנט או לערוך סרט לכבודך.
זכור לי כיצד, בשבועות האחרונים של חייך, היית ניגש אלי ושואל בפשטות "מה שלומך?". לא מה קורה? או מה עניינים? אלא "מה שלומך?", שאלה שהבהירה לי את היציאה שלך אל העולם ואת ההתעניינות הכנה שלך בי. זה חסר לי. חסרים לי גם שביבי ההומור שהיו רצים בין מבטינו בלי לומר מילה.
דרך מותך לא רק גיליתי וממשיך לגלות עליך רבות, אלא גם גיליתי את משפחתי.
אלון, ההורים שלנו באמת יקרים ואהובים. הם ממש כואבים ולא יודעים את נפשם, אך הם מלאי גבורה ורצון עז לחיים.
זכיתי גם לגלות שוב איזה אחים מדהימים יש לי. התקרבתי יותר לנדב והקמנו יחד עמותת גמדים חדשה שתוכל להיקרא על שמך.
יחד עם הכאב אני חש שנכנסה גם חיות חדשה למשפחתנו, שבראשה מככבים גל ומעין, וכעת גם תמיר ועמית שנמצאים בהריון.
שבועיים לפני מותך אמרתי בבדיחות (או שלא) שאתה הראשון שיהיו לך ילדים. עכשיו אני מרגיש שכולנו קצת הילדים שלך. המשפחה הייתה מאוד חשובה לך- בחיטוטים האחרונים בארונות חדרך מצאתי מכתב שכתבת למפקד שלך בצבא, בבקשה לשחרור להצגת "המפיקים" וכך רשמת- "אבי הזמין מבעוד מועד 10 כרטיסים להצגה, וזהו אירוע משפחתי לכל דבר, האירוע הוא למשפחה הקרובה בלבד וחשוב לי להיות בו."
אני מקווה ואפילו מרגיש שגם היום קיבלת אישור ממפקד המלאכים ואתה יכול להיות עמנו כאן.
אוהב
אסי



יום השנה - נטלי מיכלין

אלון,
יום אחד לפני שנה נעלמת, בלי שום התרעה, ללא כל סימן.
באותו יום שחזרת הביתה, היינו אמורים לבלות יחדיו, כל כך הרבה תוכניות היו לנו לאותו יום,
כל אלה נמוגו כלא היו שאתה בוששת להגיע.
ההתרגשות והציפייה התחלפו לדמעות, ולפחד מהנורא מכל.
יום שהיה אמור להיות כל כך שמח ומרגש,הפך ליום טרגי, ליום הנורא בחיי.
מאז, כל יום נראה כמו נצח, אך כל חודש חולף ביעף כשנייה. הראש סופר את החודשים מאז שהלכת,
הלב סופר את החודשים עד שתחזור.

בינתיים, שאני מבטאת את שמך, איני יכולה שלא לחייך.
אני רואה מולי עיניים גדולות, בורקות, מבט שחודר עמוק אל נבכי הנשמה.
אני רואה אותך מביט בי ומחייך חיוך תמים ושובב, טהור ושובה לב.
קולך הרך, השליו, הרגוע והמלטף, עודנו הולם בי כמעין מסרב לפנות מקום לדממה שהותרת.

אלון,
היה בך שילוב נדיר של חוכמה, יופי, פשטות, כישרונות רב תחומיים שלווה וצניעות . היה בך קסם מיוחד, שלווה פנימית שהקרנת לסובבך, רוגע שהיה יכול להשקיט גם את סערת הנפש החזקה ביותר.
כך הצלחת להרגיע גם אותי, והרבה יותר מפעם אחת.
היינו כל כך שונים זה מזו, אך החיבור היה מיידי.
בדרכך המיוחדת הורדת אותי מנעלי העקב הגבוהות, לכפות רגליים יחפות, לימדת אותי להעריך את הפשוט, הטבעי, את הטבע והים.
לא סתם קראתי לך אנרגיה חיובית, הבאת עמך משב רוח שלב ומרגיע לכל מקום שאליו הגעת.
בלכתך, למדת אותי להקשיב לרגשות שלי, ללכת בדרך אותה מתווה הלב ולא ההיגיון.
בזכותך, לראשונה ראיתי את העולם דרך זוג משקפיים חדש- רגיש וזורם יותר, הרבה פחות מאופק ומחושב.
במסנגר שלך תמיד היה כתוב: I didn’t go where I intended to, but I ended up where I wanted to be
בפלאפון שלך היה כתוב: יהיה בסדר.
כששאלתי אודות המשפט, הסברת לי שאתה משלים עם החיים ועם הדרך שבה הם מובילים אותנו.
הפעם, גם אני מאמצת את שני המשפטים האלה.

ילד ים יקר,
אני מקווה שטוב לך במקום החדש שאתה נמצא בו, ושהגבוהים מבינים איזה אוצר נפל לידיהם.

כל המכתב הזה הוא ניסיון להעביר אותך במילים. את העוצמות שלך, את החוזק שלך, את המשמעות האדירה שלך בעיניי. אך המילים מתגמדות אל מולך.
כל שנותר לי הוא להודות על השנים המדהימות שהכרתי אותך, על כך שלימדת אותי מהי חברות אמת .
אני אוהבת אותך
נטלי.




געגוע - אימא

השקט שלך זורם בנחלים
כמו הדם בעורקים.
השקט שלך צועק ממרחקים
כמו ים מכה גלים.
השקט שלך בכל מקום
בכל זמן.
השקט שלך נושם אותי
בכל מרחב
בכל פניי, עורי, גופי, ידיי, רגליי...
השקט שלך זועק לתוך דמי
לתוך עיניי
לא תדבר יותר לא תצעק
לא תשיר, לא תצחק
חבק אותי אליך, בעלם נעוריך, אשר אבדו
אשר לא ישובו עוד לעד.

אספני אל חיקך, היכן אתה נמצא?
אני שם איתך, כל-כך...



דברי אסי ביום השנה השלישי

אלון יקר,
עברו שלוש שנים מאז נפרדנו מגופך, מקולך, ממגע ידיך וממבט עיניך, מגבך שפונה אל המחשב, מהחיוך הנבוך, מההומור שאהבתי והבנתי, מהכישרון והזריזות הטכנית, מהאופציה שתבנה לי אתר, מאח שהוא גם חובש, מחבר – חבר לטבע, למוסיקה, לכדורגל, לריקוד ולאהבות החיים.
והפרידה כואבת, והצביטה בלב כל פעם קצת אחרת, לעיתים כהה ורוגעת ולעיתים חדה וצורבת, והדמעות לעיתים מלוחות יותר ולעיתים פחות.
ועם זאת אני מודה ומתוודה, ומנחש אלון שתסלח לי- החיים ממשיכים והם חזקים, ולעיתים עובר יום או יומיים ואולי יותר ואני לא מהרהר בך, נכון שזה בסדר?
כי יש נבטים חדשים שצומחים, וזריחות שזורחות, וכל הזמן רגעים חדשים, ואחיינים חדשים, ופגישות חדשות ועוד ועוד.
ואז כשדמותך פוקעת מתוך הריחות, המראות , הזיכרונות והשירים מתפשטת בי מתיקות כזו ואני מרגיש אותך נוכח, אוהב ושליו.



מכתב מאמא - יום השנה הרביעי

11.6.2010
אלוני ילדי היקר,
לאט לאט לומדת לצעוד מחדש בדרכים בלעדיך. כמו תינוק בצעדיו הראשונים. לפעמים שיווי המשקל מופר ואז נופלת וקמה, נופלת ושוב קמה. לומדת לנשום, להריח, לראות, לשמוע, לגעת. שהרי האויר השתנה בריאותי המראות, הצלילים, התחושה, הכל זר מלכתחילה...
היה זה יום קיץ חם ולוהט כשנעלמת ונבלעת לתוך היקום. השמים היו כחולים בכחול עמוק מעל, והקרקע היתה יבשה ולוהטת. מתחת לקרונות הרכבת הלהט גבר ושם מצאת את סוף חייך. האמנם?
שוב ושוב נזכרת בעובדות היבשות ולא מצליחה לקלוט, להכיל את גודל הזוועה.
מאז עברו ימים רבים, עונות השנה התחלפו, קיץ אביו, סתיו וחורף, ארבע שנים ועדיין איני מבינה...
ועוד מעט יום הולדתך העשרים וחמש ואתה לא כאן, לא גדל. נשארת ילד בן 21 פחות חודש וכמה ימים. שגרת החיים נמשכת מבחוץ כאילו לא ארע דבר אך אצלי השגרה הפכה לגעגוע ענק. אין סופי...
לתחושת החמצה פיספוס וכאב, בעיקר כאב העוטפני יום יום, בוקר, ערב ולילה.
עונות השנה היפות, הפריחה המשגעת באביב, השמים המצוירים בשקיעה וגלי הים בשלל גוונים מכים בי בחיות חדה ומתריסה.
אומרים שהזמן מרפא את הכאב, מרכך פינות חדות לעגולות אך אצלי הגעגוע והחסר רק מתעצם. תחושה של חוסר תמידי היא באיזה שהוא מקום נוכחות תמידית וכך אתה נוכח בי וחלק ממני כל הזמן. כל הזמן. כשאתה היום לא כאן איתנו הבנתי ביתר שאת שהיה לי כל מה שאדם מבקש לעצמו. מה שתמיד ידעתי וכשמתת לי בחטף שכזה מת בי משהו עמוק ונורא..... עמוק ונורא.
אלוני שלי, סלח לי שאני עדיין באבל עמוק, עדיין לא מתאוששת אתה בטוח תבין...
כל יום הוא מסע לשפיות. כל יום כמהה אליך אל פניך היפות, אל עיני השקד החומות והפיקחות, אל המבט הנוגה, הבוהה לעתים. אל חיקוי הדמויות שלך שכל כך הצחיקו אותנו. לריח הבושם המיוחד שהיית מתבשם בו בערבי שבת עת יצאת לבילוי עם חברים. להשתללויות הקונדסיות שלך עם נדב על השטיח בסלון. לחדרך המבולגן עם המחשב שהיה ידיד נפש שלך בשעות בדידות ומצוקה ובשעת שמחה ושירה...
רוצה לספר לך על אחיך הנפלאים המתמודדים בגבורה בחיות, עצמה ורכות – כל אחד בדרכו המיוחדת. מנתב מסע חייו לצד האובדן , הכאב, הגעגוע... הם הכוח המניע, התומך, השפוי, העז, המורה לי לחזור לחיים. אסי בנגיעות רכות של מילים וחיבוק. נדב שלימד אותי מחדש להאזין למוסיקה, לשירים, מבלי למות בתוכי.... נעם עם האופטימיות המדהימה שלו לאורך כל הדרך, עמית שגם כשנמצא רחוק תמיד קשוב ורגיש למתרחש בתוכי... ותמיר בשיחות בסקייפ ברגישות המיוחדת לו ואבא שכל כך כואב ומשחק את הגיבור ומושך אותי למעלה מכל נפילותי...
רוצה לספר לך על אחיינים חדשים שנולדו במשפחה, טל ונוע לתמיר ומישל, ליאור לעמית ולדגנית, וגל ומעין שהכרת גדלו וצמחו כל כך מאז...
זוכרת אותך יורד במדרגות הבית מחדרך ומפזם מנגינה "והלב והלב", ממש שומעת קולך. משמרת זכרון קטן זה בתוכי, קול שמנחם קמעה... כאילו אתה עדיין כאן לידי.
אלון יקר, בטוחה בקיום הנשמה שלך. אתה קיים. אנחנו עוד נפגש נשמח ביחד. נשמה עם נשמה. היה שלום בני. אוהבת, קרועה מגעגועים, עוטפת אותך בליטוף ומגע מרפרף על ריסיך היפים. פורשת בפניך מצע של רוך וערגה, מחבקת זכרונך ולא שבעה. אמא שלך.



אלון - יקר שלי / אמא

אלון- יקר שלי
כשקר וקשה
וכשלוחץ בחזה
האור שלך לא כבה
מאיר בדרכים
ונשאר לימים



שיר שנוצר בין דברים שמתחרשים בזמן חיים

עמית

זה לא החיים עצמם, זה גם לא המוות.

זה בין לבין.

שיר שבין חיים ומוות, שבין אמא לבן, שבין אמא לבין.

יוצא מתוך פה שותק ופעור, רגע לפני הכאב, רגע לפני התובנה.

ואז הוא בא... .השיר:

במתווה של מיתרים פרוסים במרחב לא מובן נוגעים, ניגועים נמתחים, מתרפים,
מתבלים, נפרטים, נפטרים. כמו בשיר ההוא: יוצרים רקמה אנושית.

היה לי. היה לי אח ואיננו עוד, היה לי בן.

ובנוגע למה שביני לבין עצמי אני יודע ומבין.

מבין שהוא איננו / הניגון ישנו.

החיוך החכם שלו קפוא במסך המחשב ובמצגות ה-PowerPoint המושקעות, אבל הקול
חסר. הגעגוע שורף. היד, המגע, המילה, המשוב.

לפעמים הכול חסר. אבל לא. ישנה מועקה של בין ערביים, מצוקת החסר שבאה בין
מחשבה למעשה ובין מעשה למחשבה. ואיזה מזל שהיא כאן, החסך הזה נמצא בי
וממלא את החלל. חלל צבאות ישראל ברכבת ישראל, שמע ישראל.

ובין יום זיכרון אלון אחד למשנהו גם אנו הולכים ומתקרבים לאותה מצגת
ומשלים את עצמנו שניפגש במקום שאיננו עם מי שאיננו.

בין כה וכה, בין כך וכך אותנו הוא ייקח......




מכתב לאלון / אמא

ושוב
אותן המילים, אותו הגעגוע, אותה הכמיהה
הישן שהופך לחדש ומפוקח
בכל בוקר בו נפקחות עייני
ואולי
משום הזמן הרב שעבר
ואותו געגוע נותר כשהיה
רק חפר, העמיק שורשיו וקפא.
ואולי
ההבנה שאותה כמיהה
היא לעולמי עד כמו אסיר עולם
עם שלשלאות ברזל לרגליו.
ואולי
זוהי אותה ההבנה שנפלה והתפשטה בחזה
כמו אבן שהושלכה לשלולית המים
ואדוותיה הולכות ומתרחבות וגדלות.
ואולי
אותן מילים הן שהיו הן שיהיו
גם אתמול גם היום גם מחר,
הן שרירות קיימות עכשוויות
כמו עונות השנה המתחלפות.
השמש השורפת בקיץ
תוגת העלים הנושרים בסתיו
שלל צבעי הפריחה באביב
וממטר הגשמים הברוכים בימי סגריר.
ואולי
אותן המילים הן שהביאוני לשוב ולקרוא לך אלון יקר שלי את מכתבי מלפני שנה.

ואולי
אותן המילים הן שרוצות להיאמר שוב
ושוב כי אין לי דרך אחרת של מילים חדשות.
כי תמיד, תמיד נזכור אותך אלון יקר שלנו,
גם אם דמותך הולכת ומטשטשת הולכת ומתרחקת.

הכאב הזה שלא מרפה מאז הלכת לנו הוא החותם של הזיכרון לעדי עד.
תמיד נזכור אותך בעדינות הנפש בה ניחנת. ביופי שלך, הרגישות לאחר, בתבונת האדם שבך, פיקחותך וצניעותך.
הייתי קוראת לך בתוכי ילד פסל כי היית כה יפה כאילו יד אמן יצקו פניך כמו אל יווני. לא שיערתי משמעות ומחשבה זו שחלפה בראשי, לו רק ידעתי.
הרבה זיכרונות טובים השארת לנו . באחד מהם היית נוהג להקליט קטעים מצחיקים מפלטפוס ואחר-כך מחקה דמויותיהם. היינו מתפוצצים מצחוק ובעודנו צוחקים, כדרכך היית פורש ועולה לחדריך לעולם המחשב. לימדת והדרכת אותי רבות אודותיו. בנית לי אתר והסכמת להצטלם על מיטת הפילאטיס. חלק בלתי נפרד מהאתר. זיכרון קטן, מונצח בין דפי זיכרונותיי.
היית נוהג פעמים רבות לשקוע בהרהורים במבט מרוחק. נוגה חולמני. לעיתים נראית כך בזמן הארוחה המשפחתית. הייתי מביטה בך בהשתאות, בפליאה, בסקרנות ושואלת את עצמי מה יש שם במבט הזה, בעומק הזה שכל כך חודר, כל כך נוגע...ביופי הזה......
אהבתי אותך ילד שלי, אוהבת עד אין קץ ואף פעם לא מצליחה להיפרד. לא מצליחה לומר לעצמי שהיית וזהו שאינך יותר...ודי.....

שקיעות, זריחות, ימים, לילות
עולם כמנהגו נוהג
והשקט שלך ההולך ומתעצם
שבע שנים
הכל אחרת אין
רק לחיות הכי טוב שאפשר
בשני קווים מקבילים
החיים שוצפים כמו ים גועש סוער
צורות צבעים שקיפות ועכירות
והתהום מושך למצולות
החיים והתהום
שני קווים מקבילים
שבע שנים.



שבע שנים למותו של אלון/ אורן


אלון, לעולם לא אשכח ואתגבר על אותו יום נורא מכל בו נקטפת באכזריות בשיא
תקופת פריחתך ושגשוגך. אמנם, פיזית אינך לצדי כבר שבע שנים אך מיום ליום
אני מרגיש יותר ויותר קרוב אליך. זאת הודות, לקשר והקרבה עם משפחתך
וחבריך שנוצרה בעקבות לכתך. נדמה כי במותך השארת לי את אחד מן האוצרות
הגדולים להם זכיתי בחיי. רק בשנה החולפת, זכיתי להשתתף בחתונה של אחיך
האהוב נדב. ודאי, איני צריך לספר לך כמה מאורע זה היה מרגש ומשמח, משום
שהרגשתי כי נטלת חלק מלא באירוע. בחופה כשהבטתי לצדדים ראיתי אותך מחזיק
בגאון את אחד מעמודיה, בהופעה של האחים ראיתי אותך לנגד עיני משתלב
ומסונכרן עם אחיך והייתי בטוח כי אני שומע את קולך. גם ברחבת הריקודים לא
נחת וראיתי אותך משתטה כהרגלך. גם להוריך זכיתי להתקרב מאוד השנה, היינו
יחד רבות בשעות קשות וטעונות רגשית בפרקליטות ובבית המשפט העליון
בירושלים. במאבק העיקש אל מול טחנות הצדק כשלנו לצערי, אך זכיתי להכיר את
הוריך לעומק ועמדנו יחדיו ברגעים לא פשוטים והרגשתי כמה זה מחזק, מקרב
ומאחד אותנו. על שנות ילדותך אני לומד מאחיינך המקסימים שכל אחד בדרכו
מזכיר לי אותך, אם זה בחיוך, בשובבות או ברוח הטובה השורה עליו. לעיתים
אני מתבלבל וממש חושב שאני מביט בך. על שנות נערותך ובגרותך נוסף לי בכל
פעם נדבך חדש ממפגש או שיחה עם עוד חבר או מכר שלך, ואיכשהו, באקראי
לכאורה, אני כל פעם פוגש ומגלה עוד מישהו שהכיר אותך והייתם קשורים
באיזשהו אופן. כל הדברים הללו מתרחשים בטבעיות גמורה כאילו היית שם
ותהייה שם כל חיי. אלון, אתה מלווה אותי ונמצא עמי בכל מקום ובכל זמן.
בלימודים, בבילויים, בטיולים, במחשבות על העתיד, ברגעים של קושי, ברגעי
שמחה וברגעי עצב. המארג המיוחד והמדהים הזה שנוצר איתך ועם קרוביך ויקירך
מעניק לי תעצומות נפש אינסופיות ובזכותו יש לי את הכוח להתמודד עם הכל.
תמשיך בבקשה תמיד ללוות ולשמור עלי ועל כל אוהביך ויקירך, זהו מקור
האנרגיה היחיד המאפשר לנו לצעוד קדימה ולנסות להתגבר על התהום האינסופית
שנותרה בלכתך. אוהב אותך מאוד, ומתגעגע ללא סוף.